תמונת הניצחון שלי

התמונה הזו -

שאתם כרגע מסתכלים עליה,

היא תמונת הניצחון שלי.

התמונה הזו צולמה באפריל 2023

תמונה מחג פסח -

הנס האישי שלי

והשיחרור שלי

מעבדות לחירות.

ביום הזה הפכתי רשמית

לאדם חופשי.

שבועיים לפני שצולמה התמונה הזו

ברחתי מבן הזוג לשעבר שלי

שהוא גם האבא של הבן שלי.

ברחתי -

כי לפעמים אין דרך אחרת

לבחור בחיים.

יש לנו מנגנון הגנה

של תקוף או ברח,

אבל יש גם אופציה לתגובה נוספת -

קיפאון.

תקופה של יותר מחצי שנה

נתקעתי

במנגנון השלישי -

קיפאון.

כבר ידעתי שלא טוב לי,

שאני לא רוצה לגדל את הבן שלי

בצורה הזו.

שמגיע לנו יותר -

הרבה הרבה יותר מזה.

לא ציפיתי לרגע הזה

בו בן הזוג שלי יאיים עליי

שייקח לי את הילד.

ושהוא יודע איך עושים את זה.

הארשת פנים ברגע שאמר את זה -

השתנתה - כאילו דיבר איתי אדם אחר לגמריי.

לא זיהיתי אותו יותר.

הייתי בהלם

ופחדתי.

באמת פחדתי.

פחדתי שייקחו

את הגוזל שלי,

אז נשארתי במקום הזה...

לא היו לי כוחות נפשיים

להתמודד עם זה -

נכון לאותו פרק זמן.

הייתי צריכה לאזור

המון אומץ

כדי לצאת מהדלת הזו.

שלחו לי המון "שליחים"

המון מלאכים בדמות אדם,

כדי שאוכל לעשות את הצעד

הענקי הזה -

ולשנות את החיים

של הבן שלי ושלי

הגוף שלי כבר הגיב

למצב הנפשי הנורא שהייתי בו.

חודשיים לפני שברחתי,

נתפס לי הצוואר

בצורה כזו שלא נתפס לי בחיים.

לא יכולתי להזיז את הראש.

אחרי זה,חליתי בקורונה

רק אני - לבד

בן הזוג לשעבר

וגם הבן שלי -

הם היו בסדר,

לא נדבקו.

בפורים - איבדתי את הקול שלי.

לא יכולתי לדבר,

נהייתי ממש צרודה

וכבר לא היה לי קול.

ושבוע לפני הבריחה

בעצם בזמן השיא

של כל ההכנות,

כי זה ממש מסע -

לנוס על החיים שלך -

קיבלתי שפעת.

שפעת שעזרה לי מאוד.

נתנה לי להתארגן,

להבין מה אני הולכת לעשות.

להתכונן נפשית -

כי זה לא קל בכלל.

אבל הבנתי שאין לי דרך אחרת

לצאת מהקשר הזה בחיים

ולהתחיל לחיות את החיים

שאני והילד שלי ראויים לחיות.

לא סתם אומרים

שגוף ונפש עובדים יחד.

זה כ"כ נכון.

הייתי כ"כ סגורה,

ומצומצמת -

שאיבדתי את הקול.

הייתי בהשתקה,

לא יכולתי לבטא את מי שאני.

ממש לקראת הבריחה,

דברים נעשו קיצוניים יותר,

הרגשתי שהכל סוגר עליי

ואין לי יותר זמן.

האוויר מתחיל

להיגמר לי.

אני כבויה,

אני מנותקת -

מהכל ומכולם.

למזלי,למרות הריחוק

שהיה קיים,

עדיין שמרתי על קשר

עם המשפחה שלי.

והיו לי חברים,

גם בעבודה,

שעזרו לי מאוד -

ואני אודה להם על זה כל החיים!

התמיכה של המשפחה,

והחברים - היא כ"כ חשובה,

כי כשאת נמצאת בקשר רעיל -

את מתרחקת ומורחקת

מכל מי שחשוב לך,

ובעיקר מעצמך.

זה נעשה בצורה חכמה,

עם מניפולציות רגשיות -

שעוד גורמות לך להרגיש אשמה…

הכי קל לשלוט בך -

כשאת לבד,

כשאין לך שום עזרה.

כשאין יד שמושטת לעברך,

שבאה לעזור לך

לצאת מהתופת

ולהזכיר לך -

שאת ראויה.

שאת ראויה לאהבה

שאת ראויה למישהו

שיראה אותך,

שישמע אותך,

שיראה שאכפת לו.

שירצה שיהיה לך טוב

כי כשטוב לך -

אז טוב גם לו.

היום אני שנה וחצי

אחרי שבחרתי בי ובבן שלי.

בחרתי בעצמי אולי בפעם הראשונה.

בחרתי בעקבות מה שחוויתי,

לצאת למסע.

מסע של גילוי עצמי,

של הבנה והתבוננות שונה.

בחרתי לשנות את מצב התודעה

ולצאת מריצוי - למיצוי ומימוש.

לצאת מתודעה של קורבנות,

ללקיחת אחריות.

בחרתי לשתף אתכם

בסיפור האישי שלי,

בתובנות ובתהליכים שעברתי

ואני עוברת

כי אני יודעת שיש נשים רבות,

שחוות חוויות דומות לשלי.

וחשוב לי להאיר את המקום הזה

ולתת להן ביטוי.

כי כשאת נמצאת במקום חשוך,

את כ"כ זקוק לתמיכה הזו,

ליד שמושטת,

שמזכירה לך שאת לא לבד

ושלמישהו באמת אכפת.

אכפת ממך - כן,

אכפת מהבן שלך.

אכפת מהעתיד שלכם.

וחשוב לי להגביר מודעות,

לאיך זה מרגיש,

מה באמת קורה בדרך,

ובכלל אולי גם אצליח לענות

על שאלה שבטח מעסיקה

הרבה נשים -

למה זה קרה לי?

יש לנו הזדמנות

לצמוח ולגדול,

מכל סיטואציה,

גם כחברה

וגם כיחידים.

תסתכלו מסביבכן -

אולי יש מישהי

שכל מה שהיא צריכה -

זה שיראו אותה,

ויזכירו לה

שהיא לא לבד.

אולי החברה שהתרחקה מכן,

יש לה סיבה נסתרת,

שהיא עדיין לא יכולה,

להודות בה אפילו בפני עצמה.

בדיוק בשביל זה

פתחתי את העמוד.

מקווה שתהנו,

ושהעמוד יועיל

לכן במסע.

אוהבת מעיין